ב־12 במרץ השעתה הנהלת האוניברסיטה העברית בירושלים את נדירה שלהוב־קיבורקיאן, פרופסורית לקרימינולוגיה ולעבודה סוציאלית. באופן תקדימי, הסיבה להשעייתה מהוראה באוניברסיטה היא ראיון בו שלהוב־קיבורקיאן מבקרת בחריפות את המתקפה הצבאית המתמשכת של ממשלת הדמים בעזה — שגבתה את חייהם של מעל 30,000 פלסטיניות ופלסטינים. כבר עם תחילת המלחמה באוקטובר, ההנהלה שלחה לשלהוב־קיבורקיאן מכתב איום שבו קראה לה להתפטר מסגל האוניברסיטה בשל התנגדותה למלחמה.

ההנהלה טוענת שהשעתה את שלהוב־קיבורקיאן כדי "ליצור אקלים בטוח בקמפוס עבור הסטודנטים והסטודנטיות". בטוח עבור מי? אתמול (17.3), ביום האחרון של הסמסטר, תנועת הימין האולטרה־לאומנית 'אם תרצו' יזמה מפגן שנאה בקמפוס, שעה שקול הסטודנטים הערבים־פלסטינים ומתנגדי מלחמה מושתק. גם ביום־יום, הקמפוס מלא בפעילי ימין וימין קיצוני המתבטאים באופן גזעני בגלוי. כך למשל, בינואר השנה, המרצה מן החוץ דב הלברטל פרסם בטוויטר שלו: "בימים כאלה, לא היה צריך לאפשר לערבים ללמוד באוניברסיטה" — הוא, כמובן, לא הושעה ולא קיבל מכתב נזיפה מההנהלה.

אך סטודנטים פלסטינים ויהודים לא מוכנים להשלים עם המצב. בתגובה להשעיה הצבועה והגזענית של שלהוב־קיבורקיאן התארגנה מחאה בקמפוס הר הצופים בו היא מלמדת. המחאה התחילה עם מעגל של סטודנטים.ות שישבו וכיסו את הפה עם נייר דבק במחאה נגד סתימת הפיות, וסביבם עמדו סטודנטים אחרים.

בגלל עוצמת הרדיפה הפוליטית בקמפוס, התקבלה החלטה מצד המפגינים שלא להחזיק שלטים או לקרוא סיסמאות. ועדיין, מול הישיבה השקטה נעמדו מאבטחים והתארגנה התקהלות של סטודנטים וסטודנטיות ימנים שקיללו את המפגינים ונקטו אלימות מילולית, כולל איחולי אונס כלפי סטודנטיות. מייד לאחר פיזור ההפגנה, תמונות של המפגינים הופצו בקבוצות וואטסאפ של סטודנטים כחלק מניסיון של פעילי ימין לזהות ולטרגט אותם, יחד עם הכפשה שקרית והסתה פרועה, שקראה למשתתפי ההפגנה "מחבלים" ו"מכחישי ה־7 באוקטובר".

פעילים מתאי הימין בקמפוס קראו לחרם, שיימיניג וסילוק מהלימודים של מי שהשתתפו בהפגנה נגד הרדיפה. ההפחדה והאיומים נגד הסטודנטים והסטודנטיות שהעזו למחות לא הגיעה רק מצד תאי הימין. בראיון שהתקיים עם שלהוב־קיבורקיאן לאחר ההפגנה היא ציינה כי המשטרה עצרה את המשתתפים. זהו ה"אקלים הבטוח בקמפוס" שנוצר בעקבות החלטת ההנהלה.

רדיפה, הכפשות ושקרים

הנהלת האוניברסיטה מבססת את הצעד החריג בו נקטה על ראיון של שלהוב־קיבורקיאן לפודקאסט "מקדיסי סטריט", כפעילה פוליטית פלסטינית, פמיניסטית, המתגוררת במזרח ירושלים. הראיון עלה לאוויר ב־9 במרץ, וזמן קצר לאחר מכן ערוץ 14 הפיץ קטעים ממנו ופתח בקמפיין הסתה נגד המרצה, אליו הצטרפה הח״כית שרן השכל ('תקווה חדשה — הימין הממלכתי') כשפנתה במכתב למשרד החינוך ולהנהלת האוניברסיטה בדרישה לפיטורים. במקביל, ב'אם תרצו' טענו כי ארגנו שליחת אלפי מיילים מסטודנטים לקידום הדרישה. בשלב מאוחר יותר גם שר החינוך יואב קיש קפץ על העגלה ומסר לתקשורת כי פנה אף הוא להנהלת האוניברסיטה בדרישה זו.

כבר למחרת הפרסום בערוץ 14 הכריזה ההנהלה על השעיית שלהוב־קיבורקיאן מתפקידי הוראה וקראה לה להתפטר במכתב שהוא עצמו בגדר הכפשה. זהו שיא חדש של השתקת הסגל בקמפוס, במסגרת דיכוי נרחב מצד הממשלה ומשרד החינוך של קולות של מתנגדי מלחמה בכל המוסדות האקדמיים ובמקומות עבודה ולימודים בכלל. ציד המכשפות מתרחש על רקע ניסיונות הממשלה מאז הקמתה לפגוע בחופש הביטוי, בחופש ההתארגנות ובחופש האקדמי.

הראיון לפודקאסט נמשך שעה וחצי, במהלכו שלהוב־קיבורקיאן תיארה את הזוועות המתחוללות כעת בעזה והעידה על התעללות מתנחלים, כוחות הכיבוש ורשויות המדינה בפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה. אך באופן אירוני, קמפיין הימין שלף מתוכו סלקטיבית ציטוט בו ביקרה את הניצול הציני שעושה השלטון הישראלי בזוועות ה־7 באוקטובר להצדקת המתקפה הג׳נוסיידית בעזה, והנכונות אפילו להמציא סיפורי זוועה נוספים שלא התרחשו, כפי שנחשף בתחקיר מקיף של עיתון 'הארץ'.

בניגוד לטענות ההנהלה ולהסתה בתקשורת, שלהוב־קיבורקיאן לא הביעה שום תמיכה במעשי הטבח ב־7 באוקטובר בהובלת כוחות חמאס. ובניגוד לשלטים המסיתים שתנועת 'אם תרצו' חילקה בהפגנת השנאה שארגנה בקמפוס, המרצה גם לא הכחישה את הזוועות. בראיון היא אמרה כי נחרדה מהדיווחים על שאירע ב־7 באוקטובר: "דיברתי עם כל החברים שלי ואמרתי: 'לא בשמי'. לעולם לא אתן לאף אחד לגעת בתינוק, לחטוף ילד, לאנוס אישה... זה לא בשמי, ולעולם לא אקבל זאת כפלסטינית, כי כל חיינו נלחמנו על הכבוד, על החיים, על שלמות בני האדם ולא להפך. אז לא בשמי, ואף אחד לא יכול לעשות את זה בשמי". שלהוב־קיבורקיאן ביקרה את השימוש בזוועות הטבח "כדי לייצר פחד, לגרום לפחד מאיתנו יותר, להרוג אותנו יותר", ואת הדה־הומניזציה של הפלסטינים בידי הצבא והממסד בישראל.

בתקשורת הממסדית טוענים ששלהוב־קיבורקיאן הכחישה שהתרחשה אלימות מינית ב־7 באוקטובר. גם זה לא נכון. בפודקאסט שבו התראיינה אמרה: "אלימות ואלימות מינית קרו. זה לא צריך לקרות, ואני לעולם לא אצדיק את זה, לא כלפי ישראליות ולא כלפי פלסטיניות — לא בשמי". היא התייחסה בראיון לדוח של הנציגה המיוחדת של האו״ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, פרמילה פאטן, המסכם את הביקור של המשלחת שלה בישראל. היא שאלה באיזו מידה הרשויות בישראל אפשרו למשלחת לאסוף ראיות, אבל הבהירה את גישתה: "באופן אישי, כפמיניסטית, אני לא הולכת ומתחקרת קורבנות אונס. אם אישה אמרה שהיא נאנסה אני אאמין לה. אני לא צריכה ראיות״. אומנם, היא התייחסה בדבריה למה שהיא רואה כהיעדר עדויות של נשים ישראליות, אך ציינה גם כי "לפעמים דוחות מסוג זה מצליחים להשיג עדויות ולפעמים לא". ראוי להוסיף ביחס לאמירתה שרבות מהתקיפות המיניות בוצעו כלפי מי שלאחר מכן נרצחו. כך פורסם בדוח של ארגון רופאים למען זכויות אדם, שביסס את התרחשותן לפחות במספר מוקדים. שלהוב־קיבורקיאן לא מכחישה זאת.

בו־זמנית, שלהוב־קיבורקיאן העלתה ביקורת מוצדקת ונכונה על השימוש שהשלטון והימין הישראלי עושה באלימות המינית בהובלת כוחות חמאס כדי להצדיק את מתקפת הנקם בעזה וכן בגדה המערבית. כפי שהצביעה בראיון, מתקפה זו, שגורמת לאסון היסטורי נגד נשים פלסטיניות, כוללת גם אלימות מינית מצד חיילים ומתנחלים כלפי גברים ונשים פלסטיניות. הטלת ספק או הכחשת האלימות המינית המופעלת כלפי פלסטינים בשגרה לא נענית בהסתה פרועה בדומה לזו שסופגת המרצה.

המאבק ממשיך

בזמן ההפגנה נגד השעיית שלהוב־קיבורקיאן נתלו בקמפוס פלאיירים שפנו לסטודנטים ונתנו תשובות לחלק מהשקרים שהופצו לגביה וגם לגבי המפגינים נגד השעייתה. תליית פלאיירים מהווה גם אפיק פעולה בטוח יותר בתוך הסביבה המסוכנת של האוניברסיטה, וזו יכולה להיות פעולה ראשונה במהלך של בניית התארגנות נגד קמפיין ההסתה וגורמי ימין קיצוני בקמפוס. חשוב שלא להסתפק רק בביקורת צרה כלפי החלטת ההנהלה על בסיס שמירה על חופש הביטוי בקמפוס, אלא לגייס תמיכה למאבק נגד הרדיפה של הציבור הערבי־פלסטיני בידי הממשלה, התקשורת הממסדית והימין הקיצוני, בהקשר של המאבק נגד המתקפה של הממסד הישראלי על עזה, ולמען פתרונות ומוצא ממשבר הדמים המחריף.

למרות דיכוי המחאה נגד הרדיפה הפוליטית בקמפוס, השילוב בין ההפגנה, מכתבי מחאה מטעם חברות וחברי סגל והתאגדויות אקדמיות מקצועיות, והסערה התקשורתית דחק בהנהלת האוניברסיטה לפרסם הבהרה כי השעיית שלהוב־קיבורקיאן מהוראה תסתיים עם תחילת חופשת הסמסטר, כלומר תוך 4 ימים מיום הכרזתה. אך המאבק לא נגמר בכך. עם סיום ההשעייה, דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, הודיע כי לא יאפשר את חזרת המרצה להוראה בפקולטה, אלא אם תחזור בה ממה שהוא מכנה "הכחשת מקרי האונס והרצח של אזרחים, נשים וילדים ב־7 לאוקטובר", שעה שכפי שהוסבר לא הייתה הכחשה כזו. המרצה לא צריכה להודות ולהתנצל על דברים שלא אמרה, ושיוחסו לה בקמפיין הכפשה מניפולטיבי, כדי לשמור על המשרה שלה — גם זה סוג של מקארתיזם.

ח״כיות מסיעות 'הליכוד' ו'עוצמה יהודית' דורשות לקיים דיון דחוף של ועדת החינוך כדי ללחוץ על הנהלת האוניברסיטה לפטר את שלהוב־קירקוביאן לאלתר מכל תפקידיה. ההנהלה מתכוונת לשנות את תקנון המשמעת של הסגל באוניברסיטה כך שאפשר יהיה לפטר מתנגדות ומתנגדי מלחמה, כולל על אמירות שלא במסגרת ההוראה, המחקר ותפקידם באוניברסיטה. מדובר בניסיון לעשות זאת באמצעות הקמת ועדה מיוחדת שתורכב מנציגי סגל — ארגון הסגל הבכיר חייב כבר עכשיו לפרסם קריאה להחרמת הוועדה. בעוד שארגון הסגל הבכיר שלח מכתב שבו הוא מתנגד להשעייה רק כי נעשתה שלא בהתאם להליך המחייב, תפקידו להגן על חופש הביטוי והחופש האקדמי של הסגל. כדי להגן על האינטרסים של חבריו וחברותיו, עליו להתנגד להשעיית המרצה ולהצטרף למאבק נגד ציד המכשפות: הנהלת האוניברסיטה מיישרת קו עם דרישות הממשלה ל"צנזורה עצמית״, אך על ארגוני הסגל באוניברסיטאות להתעקש על הזכות של עובדי הוראה להיות מוגנים מרדיפה.

בשביל אקלים בטוח באמת בקמפוס, ארגוני הסגל — וגם הארגונים הסטודנטיאליים — חייבים לנקוט עמדה ברורה נגד הרדיפה הפוליטית בקמפוס, ונגד מפגני השנאה והאיומים של גורמי ימין וימין קיצוני, המופנים בראש בראשונה כלפי סגל וסטודנטים.ות ערבים־פלסטינים. יו״ר התאחדות הסטודנטים הימני, אלחנן פלהיימר, התייצב כמובן לימין 'אם תרצו' — חשוב שנציגות סטודנטיות וסטודנטים באגודה באוניברסיטה העברית ובקמפוסים נוספים יתייצבו מולו ומול קמפיין ההסתה והרדיפה הארסי שהוא מנהל מזה חודשים.

לשם כך, צריך לארגן עוד פגישות ואסיפות בקמפוסים, וליצור קשר עם סטודנטים ואנשי סגל המתנגדים לרדיפה הפוליטית, כולל בזמן חופשת הסמסטר. עלינו לבנות בשטח את ההתנגדות להתקפות של הימין הקיצוני והממשלה לקולות נגד המלחמה. לשם כך, יש להגביר את הלחץ על ארגוני הסגל ועל אגודת הסטודנטים והסטודנטיות באוניברסיטה העברית לנקוט עמדה וצעדים נגד ההשעייה ונגד הרדיפה בכלל.