אסיפה ארצית של חברות וחברי תנועת מאבק סוציאליסטי התכנסה בתאריכים 23–24 ביוני בתל אביב, בעיצומה של תקופה סוערת ולאחר חודשים של פעילות אינטנסיבית במיוחד בשטח בשורת זירות, כולל התערבות ככוח סוציאליסטי בתנועת המחאה ההמונית, בהפגנות נגד הכיבוש, באירועי מחאה של ההסתדרות נגד יוקר המחיה, באירועי מחאה פמיניסטיים, באירועי גאווה ונגד דיכוי טרנס*, ועוד. האסיפה קיימה דיונים על ההתפתחויות והפרספקטיבות ברמה העולמית, האזורית והמקומית, ועל היבטים של גישה ודרישות כחלק מתוכנית שינוי סוציאליסטית. חבר מהמזכירות הבינלאומית של ISA (התנועה הבינלאומית בה שותפה מאבק סוציאליסטי), סקר בפני האסיפה גם מאזן תקופתי של פעילות ברמה הבינלאומית ובאזורים שונים. על בסיס הדיונים וההסכמות הפוליטיות, האסיפה דנה וקיבלה החלטות ארגוניות לתקופה הקרובה. מובא בהתאמות עריכה קלות מסמך שאומץ באסיפה, שהוא חלק ממסמך רקע מקיף יותר שהוכן לקראתה.

התנועה ההמונית שפרצה בחברה הישראלית נגד איום "ההפיכה המשפטית", וששיאה עד כה בשביתה הכללית במרץ, חשפה את מגבלות כוחה של הממשלה הקפיטליסטית הימנית ביותר שהייתה במדינת ישראל. זאת אומנם כתנועה חוצת־מעמדות, בה השאיפות ההמוניות לשינוי הוכפפו לסדר־יומם הריאקציוני של ההון וגנרלים בדימוס — עבורם הסיסמאות בדבר "דמוקרטיה" הן כיסוי לחתירה לייצוב עריצות שלטון ההון והכיבוש. אולם האלמנטים הפרוגרסיביים, של ההתנגדות ההמונית העיקשת לתזוזת המשטר הישראלי בכיוון סמכותני יותר ולהיבטי ריאקציה הצרו את צעדי הממשלה.

אותם אלמנטים בלטו במיוחד בהתארגנויות עובדים ועובדות במסגרת תנועת המחאה, תוך עיקוף מנגנוני האיגודים. כמו כן, ריבוי סממנים פמיניסטיים, דגלי גאווה וזכויות טרנס*, לצד התנגדות לבן גביר, למתנחלי הימין הקיצוני, ללאומנות קיצונית ולכפייה דתית — גם אם באופן סתירתי, לצד השפעת מסרים ימניים שטיפחו גורמי ממסד — המחישו שעבור שכבות רחבות המאבק על "דמוקרטיה" נוגע בסוגיות חברתיות רחבות.

ממשלת ה"ימין על מלא", שהשיגה פחות ממחצית הקולות בקלפיות וחתרה ביהירות לניצול רוב דחוק בכנסת לקידום מחטף כוח שלטוני, שרויה במשבר לגיטימציה ונדחקה לעמדת מגננה ולפיצולים בצמרת. המאבק ההמוני ועוצמת העבודה המאורגנת מילאו תפקיד מכריע בבלימת רפורמת־הנגד המשפטית ושורת התקפות נוספות, בהן פירוק תאגיד השידור הציבורי, פגיעה בזכות השביתה, וחקיקה להגברת אפליה. בד־בבד, הנסיגה מהתקפת בן־גביר על תנאי האסירים הפלסטינים בעקבות איום בשביתת רעב המונית נבעה מחשש בממסד הישראלי מפני הפוטנציאל להתפתחות מחאה המונית פלסטינית.

ניסיון נתניהו להפגין שליטה מול התנועה ההמונית הישראלית ומול התנגדות מקרב המעמד השליט, ולהעביר "רק" השתלטות על הוועדה למינוי שופטים, עורר על הממשלה שביתה כללית. זו דחקה את הקואליציה הממשלתית לסף התפרקות ולנסיגה טקטית בחסות מו״מ בבית הנשיא. דבק הקואליציה הוא חשש מבוסס מתבוסה בתרחיש בחירות, בצל משבר יוקר המחיה, משבר חברתי וסכסוך לאומי מדמם. הסתה לאומנית ודמגוגיה ביטחונית, יחד עם פופוליזם ימני בעימות עם מוסדות המדינה הקפיטליסטית, ובקריאת התיגר המזויפת על הבנקים וענקיות המזון והשיווק, לא הצליחו למנוע מפולת בתמיכה ב'ליכוד' בסקרים, וגם התמיכה במפלגות הימין הקיצוני איבדה מומנטום לעת עתה.

כעת, הממשלה החלשה והמפוצלת מאיימת בחידוש צעדי חקיקה עד סוף יולי, בהובלת האגף המזוהה עם שר המשפטים לוין, תוך שהיא מסתמכת על ירידת הילוך בתנועת המחאה מאז הקפאת התוכנית המשפטית. אולם ניסיון בכיוון כזה ייענה בהסלמה מחודשת בהתנגדות ההמונית לממשלה, כמו גם בלחצים מהמעמד השליט. ככל שתובא חקיקה לכנסת, קיים פוטנציאל מובהק לפיצול הקואליציה הממשלתית בהצבעה בכנסת, והסלמת העימות עשויה אף להוביל לנפילת הממשלה.

האופוזיציה הרשמית, הבורגנית, בהובלת מפלגות ה"מרכז־ימין" של גנץ ולפיד, שנרתמה ל"הידברות" עם הממשלה סביב התוכנית המשפטית, אינה מציעה כל חלופה מהותית למדיניות הממשלה נוכח משבר יוקר המחיה, המשבר החברתי המשתקף גם בנסיקת תופעות של אלימות בקהילה והקצנת מכת הרציחות בקהילה הערבית־פלסטינית, הכיבוש ומגמת ההסלמה המדממת המתמשכת בסכסוך הלאומי, והפוטנציאל ההולך ונבנה למלחמה אזורית. ממשלת ה"ימין על מלא" זכתה לגיבוי תקיף ממפלגות הממסד מה"אופוזיציה" לכל איומיה ומהלכיה הצבאיים.

בכלל זה, סבב ההסלמה הצבאית שיזמה הממשלה בתחילת מאי, עם ההתנקשות במפקדים בארגון הג׳האד האסלאמי הפלסטיני בעזה — סבב שגבה את חייהם של עשרות פלסטינים, בהם ילדים, ברצועה תחת המצור הישראלי־מצרי, ושל אישה ישראלית מרחובות ועובד פלסטיני בנגב. באפריל, לאחר שהממשלה שלחה, במהלך הרמדאן, כוחות חמושים לפשיטה במסגד אל־אקצא, היא הציתה סדרת הפגנות פלסטיניות והפגנות בירדן ובטורקיה ובמוקדים נוספים, אך גם עשרות רקטות מדרום לבנון ומרצועת עזה. "ראש האופוזיציה" לפיד הכריז בתגובה על "גיבוי מלא לממשלה".

בתוך כך, הכוחות הממסדיים בהנהגת תנועת המחאה אינם מייצגים מוצא מהמשבר בחברה הישראלית, ומכסים על כך בפמפום תחרות פטריוטיות מעוורת ושירי הלל לממסד הקפיטליסטי ולמיליטריזם, תוך הסטת זעם חברתי מהבנקים והטייקונים — ומהכיבוש, האחראי ל"נטל" של מלחמה מתמדת — לעבר הקהילה החרדית. אולם תנועת המחאה לא גוועה בנקודות הסלמה בסכסוך הלאומי. למעשה, כש’מטה המאבק’ ביטל את העצרת השבועית בתגובה להסלמה הצבאית בתחילת מאי, עומק הסלידה ההמונית מהממשלה השתקף בהתגייסות שכבה רחבה יותר מהזרם המרכזי שסירבה להשתקה. הפגנות ה״מרכז״ אומנם לא יצאו נגד עצם המתקפה הצבאית, והמצור והכיבוש, אולם הן כללו גם קולות הנוטים שמאלה. הפגנת השמאל בת״א שיצאה נגד ההפצצות והמצור, חברה להפגנת ה"מרכז" ללא מתיחות בשטח.

מוקדם יותר, הדהוד הסיסמה "איפה הייתם בחווארה?!", בתגובה לעלייה בדיכוי המשטרתי, בהתייחס למתקפת המתנחלים בחווארה (26.2), הבליטה את ההתנגדות לימין הקיצוני כאחד מגורמי המוטיבציה לפעולה של שכבות רחבות, אף כשהמסר אינו מבטא בהכרח התנגדות קטגורית לכיבוש. חלה תזוזה בפתיחות למסרים משמאל בהפגנות. תחילה, לאחר שהיוזמה נחטפה מידי השמאל, היו תומכי "מרכז־ימין" שפעלו כסוכני הממשלה והתנפלו פיזית על מפגינים שהניפו דגלי פלסטין כביטוי מבחינתם להתנגדות לדיכוי לאומי. הממשלה הסלימה רדיפה של מניפי הדגל הלאומי הפלסטיני, כולל התנפלות המשטרה בהפגנות, אולם התרחבות התנועה לממדים המוניים מיסמסה במידה רבה את התוקפנות משורות ההפגנות. בחלק מהמוקדים, דוגמת באר שבע, נאמו מהבמה גם דוברים פלסטינים ישירות נגד דיכוי לאומי, והקולות, בהם מאבק סוציאליסטי והתארגנויות ב"גוש נגד הכיבוש", הקוראים להמשך היגיון המאבק ל"דמוקרטיה" גם להתנגדות לכיבוש, חיזקו ניראות.

מתחים גיאו־פוליטיים

העימות בין המשטר הישראלי למקבילו האיראני שב ומטפס בעצימותו באופן מסוכן. יו״ר 'המחנה הממלכתי', גנץ מעריך כי "הצורך", לשיטתו, בהפצצה ישראלית באיראן, קרוב מאי־פעם, ובתרחיש כזה הוא ושב והבטיח לממשלה "גיבוי מלא". תפקיד רשת הביטחון הפוליטית החלקית שמציע ה"מרכז־ימין" לממשלה הוא במידה רבה לחשק אותה לפעול בהתאם לאינטרסים הגיאו־אסטרטגיים של הקפיטליזם הישראלי, שעה שהיא מעוררת התנגדות חסרת־תקדים מקרב המעמד השליט ובפרט מהממסד הצבאי־ביטחוני הרואים בה בעיקר סוכנת כאוס.

חזרת נתניהו לשלטון בברית עם הימין קיצוני, בעקבות הבחירות ה־5 בתוך פחות מארבע שנים, הגיעה לאחר קריסת ממשלת הסטטוס־קוו הימנית של "גוש השינוי". למעשה, מדובר בפועל יוצא וזרז של משבר מערכתי של הקפיטליזם הישראלי המוזן מתהליכי משבר עולמיים ואזוריים, בעידן בו המערכת העולמית מתערערת בהובלת משבר מבני בכלכלה העולמית ופרגמנטציה לאומנית בצל "המלחמה הקרה החדשה" — הקשר־העל המעצב של היחסים הבינלאומיים כיום.

על רקע "המלחמה הקרה החדשה" בין ארה״ב וסין, והירידה היחסית המתמשכת במעורבות ובהשפעת האימפריאליזם האמריקאי באזור, מתחוללות עוד תזוזות משמעותיות ביחסים האזוריים ההפכפכים. הסכם הדטאנט בין סעודיה לבין איראן בחסות סין סימן שלב חדש של התחזקות תפקיד האימפריאליזם הסיני במערכת האזורית. ההתפתחות הזאת, כמו גם התחממות יחסי טורקיה עם איראן ואסד, ביקורי בכירי המשטר האיראני בסוריה ובלבנון, וחזרתה הרשמית של סוריה לליגה הערבית, הם מכה לאינטרס של האימפריאליזם הישראלי ביצירת חזית אנטי־איראנית באזור. אלה עשויים לגרור לחצים להצרת מרחב הפעולה להפצצות ישראליות בסוריה.

במקביל, לאחר שחידוש הסכם גרעין כולל ירד מהפרק, ממשל ביידן חידש מגעים עם איראן לדיל מוגבל נקודתי, חרף התנגדות המשטר הישראלי: הפסקת העשרת אורניום תמורת שחרור כספים איראניים מוקפאים בבנקים זרים ובקרן המטבע הבינלאומית.

נראה שבמשטר הישראלי שורר גם חשש מפני עלייה בנכונות מקבילו האיראני לפגוע, לרבות באמצעות שלוחים, במטרות ישראליות בניסיון לשנות את משוואת התקיפות. למשטר הישראלי יש רקורד של מתקפות ראווה צבאיות עקובות מדם לשם "השבת ההרתעה", תוך ניצול ציני של החששות הביטחוניים בקרב האוכלוסייה הישראלית, וזוהי כאמור סכנה גוברת בתקופה הנוכחית.

המלחמה באוקראינה

המלחמה באוקראינה, כחלק מהעימות הבין־אימפריאליסטי העולמי, הזינה את היצוא הצבאי הישראלי — כשעל הפרק עסקת הנשק הגדולה בתולדות ישראל. בד־בבד, הקו הסמי־ניטרלי הלא עקבי של המשטר הישראלי, שנועד לשימור יחסים עם האימפריאליזם הרוסי, ולפיכך גם לשימור מרחב הפעולה הצבאי של ישראל בסוריה, נשחק במידה מוחשית, כשהעימות בין ישראל ואיראן הוא גורם מפתח בדינמיקה.

האימפריאליזם האמריקאי ומשטר זלנסקי הפעילו לחץ גלוי מתחילת המלחמה להעברת מערכות נשק ישראליות לאוקראינה, כחלק מקמפיין החימוש הציני של מדינת אוקראינה בידי נאט״ו. קמפיין זה אינו מקדם את שלום האזור ואת חירות ההמונים באוקראינה משעבוד אימפריאליסטי, אלא, מעל לכל, הסלמה מסוכנת בעימות בין־אימפריאליסטי אזורי וגלובלי, ושעבוד מדינת אוקראינה לאינטרסים של האימפריאליזם המערבי.

האינטרס של מעמד העובדים והעובדות משני צידי המלחמה וברמה הבינלאומית הוא להתנגד למירוץ החימוש ולסדר־היום של הכוחות האימפריאליסטיים משני המחנות ב"מלחמה הקרה החדשה". דרוש מאבק אינטרנציונליסטי נגד כל תוקפנות אימפריאליסטית, ולהגנה על זכות הגדרה עצמית לאוקראינה, לצד זכויות שוות למיעוטים, כולל הזכות לאוטונומיה ולהיפרדות. כוחות קפיטליסטיים לאומניים ומעצמות אימפריאליסטיות לא יניחו את הבסיס הדרוש להגנת שלום תושבי ותושבות האזור. הם מעמיקים את בעיות היסוד. מאבק עצמאי "מלמטה" בהובלת מעמד העובדים והעובדות, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי, נחוץ להבטחת האינטרסים של ההמונים באוקראינה ובאזור, כך ששאיפותיהם לביטחון אישי ולחירות לא ינוצלו למטרות הפוכות ביסודן.

תהליך הנורמליזציה והתערערות יציבות משטר הכיבוש

נוכח ההתערבות הסינית באזור, ממשל ביידן חותר כאמור להסכם מוגבל עם איראן, ובמקביל מייחסים בממשל חשיבות מיוחדת לחתירה לנורמליזציה בין המונרכיה הסעודית לישראל, חרף המתיחות בין הבית הלבן לממשלת נתניהו והימין הקיצוני. אולם המכשול המהותי ביותר בתהליך הנורמליזציה הישראלי–ערבי בין המשטרים באזור הוא הסוגייה הפלסטינית, שנותרה גורם רדיקליזציה בקרב ההמונים באזור.

מחשש מאובדן שליטה ומהלכים עם השלכות מערערות יציבות מערכתית לטווח ארוך, ראשי הממסד הצבאי־ביטחוני הישראלי, בתיאום עם נתניהו ושר הביטחון גלנט, פעלו לבניית "מסלול עוקף" לימין הקיצוני בממשלה, לצורך תיאום ישיר של מדיניות מול האימפריאליזם האמריקאי והמשטרים הערביים, ולדחיקת גוש מפלגות הימין הקיצוני בהובלת בן גביר וסמוטריץ׳ ממוקד קבלת ההחלטות ה״ביטחוניות״ בממשלה.

כך, ההחלטה על ההתנקשות בבכירי ארגון הג׳האד האסלאמי נעשתה ללא כינוס הקבינט המדיני־ביטחוני וללא מעורבות שרי הימין הקיצוני. תכלית המתקפה במישור הגיאו־פוליטי הייתה לא רק החלשה צבאית נקודתית של אותו הארגון כחלק מאסטרטגיה ל"ניהול הסכסוך", ולמעשה לייצוב הסדר של הכיבוש והמצור, אלא גם "להפגין עוצמה צבאית" בהקשר של מאזן הכוחות האזורי.

כך גם דחיית פינוי ח׳אן אל־אחמר, בתגבור מבג״ץ, או ביטול הפגיעה בתנאי האסירים הפלסטינים, מנוגדים לסדר־היום של בן גביר וסמוטריץ׳. אולם ביטול "חוק ההתנתקות" בצפון הגדה המערבית בסוף מרץ, נרמול ההתנחלות "חומש", לגליזציה של "מאחזי" התנחלויות והבנייה הדוהרת בהתנחלויות בכלל, הם הישגים של הימין המתנחלי, לרבות מ'הליכוד', המקדם ביתר־שאת פעולות לביצור והעמקת הכיבוש.

עם זאת, אין למכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי, תחת הממשלה הנוכחית ובכלל, כל אפשרות לשליטה הדוקה באירועים בכל תרחיש. התערערות היציבות של משטר הכיבוש והמצור משתקפת בדפוס של סבבי הסלמה צבאית תדירים. אף שבמאה ה־21 לא הייתה ממשלה ישראלית אחת שלא פתחה במתקפה צבאית מיוחדת נגד הפלסטינים, תדירות סבבי הדמים ברצועת עזה עלתה בשנים האחרונות, ולסבב של מאי 23׳ קדמו אלה של אוגוסט 22׳, מאי 21׳ ונובמבר 19׳. המתקפה המתמשכת בה פתחה הממשלה הקודמת בגדה המערבית הפכה את שנת 2022 לקטלנית ביותר עבור פלסטינים בגדה המערבית מאז 2004, ועם עלייה במספר הקורבנות הישראלים.

לאורך השנים האחרונות, כשברקע גם גלים של תנועות המונים באזור, ההתקפות מצד כוחות הכיבוש, יחד עם השפעת הקורונה ומשבר האינפלציה על תנאי המחיה, עוררו התפתחות משולבת וסתירתית. מחד, מגמות התקוממות עממית בקרב צעירים וצעירות פלסטינים — שהתלכדו לנקודת שיא סביב "שביתת הכבוד", השביתה הכלל־פלסטינית של מאי 21', והתבטאו גם בפניית נוער פלסטיני, בתגובה לפשיטות צבאיות בגדה המערבית, לחיפוש נתיב של פעולות מחאה בשילוב לוחמה פרטיזנית מול מכונת המלחמה של הכיבוש. מאידך, בהשפעת הבעיה הגלובלית והאזורית של חולשה ומחסור בכוחות פוליטיים פופולריים שיציעו דרך קדימה למאבק ולמוצא ממשבר מערכתי מתפתחים גם אלמנטים של ייאוש ועלייה בהיקף פעולות נקם קונטרה־פרודוקטיביות ואף שיטות טרור הרסניות במאבק מול הטרור המדינתי של הכיבוש.

עם זאת, התקופה האחרונה המשיכה להתאפיין גם באלמנטים של התנגדות עממית, כולל הפגנות ושביתות מחאה תדירות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים נגד פשיטות והתקפות מצד כוחות הכיבוש. הנחישות במאבקי עובדים ועובדות תחת הרשות הפלסטינית לשיפור מינימלי בשכר העוני, ובראשם המורים והמורות, מסמנת תחושת דחיפות על רקע תנאים מידרדרים, והדבר עשוי לקבל ביטוי גם בהתפתחויות במישור של המאבק בכיבוש.

האטה כלכלית

האינפלציה שפרצה לאחר משבר הקורונה ובעקבות המלחמה באוקראינה הוקצנה בהשפעת ייקור סחורות ושירותים לשיפור רווחיות — "ספירלת רווח–מחירים" — בעוד השכר הריאלי הממוצע בעולם בנפילה. משבר האינפלציה נענה ב"תרופה" בדמות מגמת העלאות ריבית אגרסיביות מצד רבים מהבנקים המרכזיים, המקדמים למעשה אלמנט של מחנק אשראי ומיתון כפתרון לבעיה. הדבר כבר הביא למשבר קריסת הבנקים הגדול ביותר מאז 2007–2008, עם קריסת 3 בנקים בארה״ב ובנק קרדיט סוויס בשווייץ (שנרכש בידי המתחרה UBS בלחץ הממשלה). קצב הצמיחה העולמי הנוכחי, בקיזוז האינפלציה והגידול באוכלוסייה, הוא בגדר מיתון בפועל.

בכלכלה הישראלית, משבר יוקר המחיה מעמיק תחת שילוב בין לחצי האינפלציה — כולל הנטייה לפיחות בשקל, שנראה שהושפעה בחלקה מיציאת הון כחלק מהמשבר הפוליטי — לבין העלאות ריבית של בנק ישראל (מ־0.1% בפברואר 22' ל־4.75% במאי 23'). ארבעת הבנקים הגדולים סגרו את 2022 עם שיא רווח נקי, שעה שהאוברדראפט של משקי בית התנפח ב־10.1% בשנה שעברה ובעוד הריבית על המינוס ממשיכה לטפס. החזרי המשכנתאות החודשיים קפצו ב־1,150 שקל בממוצע בתוך שנה.

האינפלציה שמרה על קצב שנתי עיקש של כ־5%. השכר הממוצע עלה נומינלית בשנה החולפת ב־5.1%, כלומר, נותר קפוא. הסכם המסגרת לשכר במגזר הציבורי, שיו״ר ההסתדרות בר־דוד סגר בתחילת מרץ, מהווה הסכמה לשחיקת שכרם של 400 אלף עובדים ועובדות — כניעה ללחץ מהאוצר, תחת הכותרת הצינית של "גילוי אחריות" נוכח האינפלציה. בזמן שמשבר האינפלציה שוחק הכנסות ומעמיק אי־שוויון, ובזמן שבעלי ההון ממשיכים להעלות מחירים, מאבקים על שכר נעשים דחופים עוד יותר. מול המדיניות הכושלת של משת״פיות מעמדית שמוביל היו״ר בר־דוד צריך לדרוש הסכם תוספת יוקר רוחבית במשק, מנגנון קבוע של תוספת יוקר שנתית, ולהוביל מאבקי שכר ממשיים.

ריסון תקציבי ו"הכספים הקואליציוניים"

תקציב המדינה ו"חוק ההסדרים" ל־2023–2024 המשיכו, מצד אחד, במדיניות הפיסקלית המרסנת של ממשלת בנט־לפיד. שר האוצר וההתנחלויות סמוטריץ׳, המזוהה עם 'פורום קהלת', גם פעל לדילול הבטחות הבחירות של נתניהו ודרעי ל"הקפאת מחירים", רפורמת חינוך חינם לגילאי 0–3, וכרטיסי מזון לעניים. אך המפלגות השותפות בקואליציה הלא פופולרית זקוקות בכל זאת לכספים ייעודיים לצורכי "קליינטליזם", הטבות ייעודיות לתחזוקת בסיס התמיכה שלהן.

אף שהנהגת ההסתדרות ויתרה מראש על מאבק כלשהו מול תקציב המדינה, הנושא פרץ לסדר־היום של תנועת המחאה נגד "ההפיכה המשפטית" עם קריאות נגד "ממשלת הביזה" — אומנם, באופן צר ובצל הקמפיין הליברלי הימני לסימון הקהילה החרדית כשעיר־לעזאזל.

לאחר שבתחילת מרץ קידמו סמוטריץ׳ ונתניהו את יעד הגירעון הנמוך ביותר עד היום, במאי כבר התהפך סמוטריץ׳ והודיע כי "משלחת קרן המטבע הביעה את דעתה בפגישה עמי שהגירעון שלנו נמוך מדי, וההשקעה בתשתיות ומחוללי צמיחה צריכה להיות גדולה יותר", וציין כי הממשלה עשויה לפנות למדיניות "אנטי־מחזורית", גם לאחר אישור התקציב בכנסת.

במשרד האוצר ממשיכים לקדם, בגיבוי סמוטריץ׳, גם הפחתת סמכויות של המשרד להגנת הסביבה, והחלשה נוספת של הצעת חוק האקלים. הצעת החוק מציבה יעד חלש של הפחתת 30% מפליטות הפחמן עד 2030 (בדומה ליעד הממשלה הקודמת ובהשוואה ל־2015 ולא ל־1990 כמקובל), אותו דרש המשרד להגנת הסביבה להגדיל ל־50% (בהתאם להבטחה בהסכמים הקואליציוניים). בינתיים, התחממות חסרת תקדים באוקיינוסים מסמנת תחילת תופעת "אל ניניו" תקופתית, המחריפה את השפעות שינויי האקלים. צפויים שני גלי חום קיצוניים בקיץ, העלולים להחריף התלקחות שריפות ולגבות חיי אדם. יעד הפליטות החלש והדה־רגולציה הסביבתית נועדו לאפשר "עסקים כרגיל" עבור הממשלה ובעלי ההון.

רווחי הבנקים והפופוליזם הימני של הממשלה

באותה ההזדמנות בה נאלץ סמוטריץ׳ להכיר בכך שהמצב הכלכלי האובייקטיבי מערער את הבסיס לריסון התקציבי הפנאטי, הוא גם פנה לאלמנט של פופוליזם ימני, עם איום על הבנקים במיסוי "רווחי יתר". הצעת חוק מטעם 'יש עתיד', 'העבודה' וחד״ש מקדמת וריאנט של אותו הרעיון, לפיו ימוסו 75% מ"סכום עודף" בהכנסות הריבית של הבנקים. מובן שהבנקים סולדים מההצעה. אולם אין זה מקרי שגם סמוטריץ׳ יכול לשחק רטורית, בצורה מעורפלת יותר, עם רעיון דומה.

מבחינת תנועת העובדים והעובדות במשק, הדרישה המרכזית הנחוצה כעת מול הרווחים האסטרונומיים של הבנקים בעיצומו של משבר יוקר המחיה — בהמשך לרווחים שגילגלו בקורונה, ושעה שהדלק של מכונת הרווחים הזאת הוא ריביות נשך על המינוס ועושק משכנתאות — היא להפקיע מחדש את הבנקים הגדולים מידי בעלי ההון, ולהעבירם לבעלות ציבורית, ולפיקוח והפעלה על בסיס דמוקרטי לתועלת הציבור.

בתגובה למשבר יוקר המחיה, ומשבר הלגיטימציה החריף של הממשלה, התחזקו האלמנטים של פופוליזם ימני בממשלה במישור הכלכלי. כך, שר הכלכלה והתעשייה ברקת פנה לעימות מתוקשר עם 15 ענקיות מזון ויבוא מוצרי צריכה, שהסלים לדרישה שיחשפו בפני הממשלה, בהתאם לחוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, נתונים חסויים לגבי עלויות ורווחיות.

קרוב לוודאי שברקת והממשלה החלשה הנוכחית לא יהיו מוכנים להסלים את העימות לכדי פיקוח מחירים נרחב. אלא שעצם העימות הוא סימפטום לעידן הנוכחי, בו המדינה נדחקת להתערב יותר ב"שווקים", וכמו כן, לניסיון של גורמי פופוליזם ימני, שהם ביסודם פרו־קפיטליסטיים, להגיב למשבר הקפיטליסטי ולבנות תמיכה בעודם מתחפשים לבאי־כוחם של ההמונים מול המעמד השליט.

בהקשר של המשבר הפוליטי הישראלי, ההתגייסות מצד ההון נגד הממשלה ואף לתמיכה בתנועה ההמונית נגדה דירבנה את האלמנט הזה, ודף המסרים של גורמים שונים בממשלה יוצא נגד "מחאה של טייקונים". משימה מרכזית בתנועת המחאה הישראלית היא לחשוף את ניגוד האינטרסים היסודי בין בעלי ההון והגנרלים לבין הא.נשים העובדים, העניים והמדוכאים מכל הקהילות.

מרכזיות רעיון השביתה

כביטוי להתפתחות המשולבת והבלתי שווה של התודעה הפוליטית ההמונית תוך כדי מאבק, בלטה מרכזיות הרעיון של נשק השביתה, המרמז לעוצמה הפוטנציאלית המכרעת של מעמד העובדים והעובדות בחברה. השביתה הכללית הפוליטית התקדימית בסוף מרץ, נערכה בסתירה גמורה לדף התירוצים של הביורוקרטיה הפרו־קפיטליסטית בהסתדרות. אף שהוגבלה באפקטיביות — שכן נפתחה ללא הכנה וללא דיון בשורות ובמוסדות ההסתדרות, והסתיימה ללא הכרעה דמוקרטית וללא דרישות נוספות ומתווה פעולה להמשך המאבק — השביתה הייתה אירוע חשוב. היא זרקה הצידה את כל ההתפלפלויות הלגליסטיות המשמשות בשגרה להצדקת תכתיבים משפטיים אנטי־דמוקרטיים המגבילים שביתות.

השביתה הייתה חריגה ביותר גם בתמיכה שקיבלה מחלק הארי של ארגוני המעבידים, ומהבנקים ותאגידי ענק, שנזקקו ל"נשק לא קונבנציונלי" כדי למשמע את הממשלה. ניצולה האופורטוניסטי של השביתה בידי בעלי ההון נבע מעמדה נואשת מחד, ואמונם מאידך בנכונות הנהגת ההסתדרות להכפיף את סדר־יומה של השביתה לסדר־יומם במסגרת חזית "לאומית" — תוך שהם סומכים על היו״ר שישים בצד דרישות שעשויות לפגוע ישירות באינטרסים של ההון, בנושא יוקר המחיה ובכלל. אך גם בסוגיית מערכת המשפט נדרשת עמדה עצמאית מנקודת המבט של מעמד העובדים והעובדות.

דרישה לדמוקרטיזציה במערכת המשפט

הממשלה אומנם אינה נשענת על תמיכת רוב בציבור הכללי, אך יש לה עדיין בסיס תמיכה לא מבוטל, שהיא פועלת כדי לתחזק גם באמצעות אותן התקפות פופוליסטיות מימין על מערכת המשפט, החותרות להתחבר לסנטימנט המוני של חשדנות ואמון נמוך בבתי המשפט ובממסד בכלל. שורשי אי־האמון נעוצים במצוקות המוניות ממשיות בחברה הקפיטליסטית, ובכך שהחוק והמשפט של המדינה הקפיטליסטית, בתמונה הכוללת בשורה התחתונה, לא נועדו ואינם מספקים "צדק" עבור ההמונים.

כך, גם בג״ץ שימש אומנם באופן גמיש יותר כאפיק לקבלת עתירות נגד המדינה הקפיטליסטית, אך סיפק חותמת גומי פעם אחר פעם להכשרת היבטים של אפליה, דיכוי לאומי, פגיעה בעובדים ועובדות, ופגיעה במרחב הדמוקרטי.

בהחלט נדרשת רפורמה במערכת המשפט, אך רפורמה אמיתית, בהתאם לאינטרסים של ההמונים מול הממסד, ולהגנת הפרט מול עוולות חברתיות ושרירות השלטון. במערכת המשפט הבורגנית, הרלוונטיות של דרישות לא רק ל"גיוון הרכב השופטים" — מס השפתיים של הימין הפופוליסטי — אלא למנגנונים דמוקרטיים של ממש, עולה נוכח מציאות יומיומית של עיוותי דין עבור א.נשים עובדים, עבור נשים, ועבור פלסטינים וקבוצות מדוכאות ככלל.

מול התעמולה הצינית של הימין הפופוליסטי, צריך להיאבק לבלימת כל תזוזה לעבר משטר סמכותני יותר, ולדרוש רפורמה דמוקרטית במערכת המשפט, לרבות השקעה בתוספת כוח־אדם ותשתיות, מנגנוני פיקוח דמוקרטי ובחירת שופטים. בכלל זה, קידום הכשרה מותאמת ופיקוח דמוקרטי על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ושב״ס לשם הליך הוגן יותר וכפוף יותר לדין וחשבון, כחלק ממאבק בהטיות מעמדיות נגד אנשים עובדים ועניים, ובדעות קדומות סקסיסטיות, גזעניות או עוינוֹת ללהטב״ק+. כמו כן, את הוועדה הלא־דמוקרטית למינוי שופטים צריך להחליף בהליך דמוקרטי מהותי לבחירה ולאפשרות הדחה, דוגמת אסיפה בוחרת, שוויונית מגדרית וייצוגית למיעוטים, שתורכב מצירים נבחרים בבחירות כלליות מכל רשות מקומית, מהעבודה המאורגנת ומארגוני זכויות קהילתיים. אולם אף רפורמה כזו לא תספיק לעקירת אי־השוויון החומרי, דעות קדומות ואפליה חברתית. לכן גם מאבק עקבי למען מערכת משפט שוויונית ודמוקרטית הוא חלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי, כדי לאפשר לסלול את הדרך לחברה שוויונית ודמוקרטית של ממש.

המו״מ בבית הנשיא

המו״מ בבית הנשיא בין צוותי 'יש עתיד' ו'המחנה הממלכתי' לאנשי נתניהו נתקל באבן נגף משמעותית בדמות הוועדה למינוי שופטים, שהשליטה בה נחשבת ליעד מספר אחת של אגף לוין בקואליציה. לאחר שבהצבעה החשאית (14.6) נבחרה לוועדה מועמדת מהאופוזיציה בכנסת, ח״כ אלהרר ('יש עתיד'), בתמיכת מספר ח״כים מהקואליציה, ושעה שבהובלת נתניהו לא נבחרה נציגות מהקואליציה, לפיד וגנץ הכריזו כי המו״מ בבית הנשיא יושהה עד לכינוס הוועדה.

נראה שנתניהו ניסה להימנע מתרחיש בו ייבחרו שני נציגים מהקואליציה לוועדה, מה שהיה נענה בפיצוץ השיחות והסלמה מחודשת בתנועת המחאה. מצד שני, נתניהו מסתכן בקריאת תיגר גוברת עליו מצד אגף לוין, עד כדי התפרקות הקואליציה. בינתיים הוא מבטיח להם, כאמור, שללא עסקה בבית הנשיא, החקיקה תקודם חד־צדדית עד סוף יולי.

בתנאי הקיטוב הפוליטי הקיימים, עסקה רחבה נראית פחות סבירה בשלב הזה. אם אכן המו״מ יתחדש ותוכרז בהמשך הסכמה על נכונות לעסקה במתכונת כלשהי בין ה"מרכז־ימין" לנציגי נתניהו, זו תיתכן מלכתחילה רק אם היא תקדם מרכיבים מהתוכנית המקורית של הממשלה לריכוז כוח שלטוני. כל עסקה אפשרית עם הממשלה הנוכחית בהכרח תיתקל במידה ניכרת של חוסר אמון, ולפחות חלקים מתנועת המחאה ימשיכו להיאבק בממשלה.

משבר חברתי והאלימות הגואה בקהילה

בינתיים, השר ל"ביטחון לאומי" בן גביר קידם תוכניות "חוק וסדר" ממוחזרות להכבדת אמצעי דיכוי משטרתי וצבאי, שנחשפו אפילו בעיני חלק מתומכי הממשלה כאחיזת עיניים בצל מציאות של הסלמה מדממת בסכסוך הלאומי, החמרת משבר חברתי המשתקפת בעלייה מובהקת בהיקף תופעות של אלימות בקהילה — כולל גל חדש של פניות למקלטים לנשים בשל אלימות מצד גברים — אלימות של ארגוני פשיעה ואלימות נשק בפרט. תחת הממשלה הנוכחית נרצחו 17 נשים במחצית הראשונה עד כה — הכפלה ביחס לתקופות מקבילות בשנים האחרונות. בן גביר הוביל גם הצפה נוספת של רישיונות נשק. המהלך מחובר בין השאר להתרת דם ערבים־פלסטינים, המהווים רוב מוחלט של הנרצחים בישראל מתחילת השנה. מפכ״ל המשטרה שבתאי ביטא את היחס הגזעני המושרש במשטרה ובממסד כשאמר בשיחות סגורות כי "זו המנטליות של הערבים — הם רוצחים אחד את השני".

כלל הכוחות הפוליטיים בממשלה פועלים לטשטוש הגורמים העומדים בשורש המשברים החברתיים בכלל, לרבות אי־שוויון יסודי, אפליה ממוסדת ואלימות מאורגנת, כולל ברוטליות משטרתית. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז מגפת הקורונה, חלה עלייה משמעותית במספר מקרי הרצח בחברה הערבית־פלסטינית: בשנים 2018–2022, 70% מקורבנות הרצח היו ערבים־פלסטינים. באותן שנים נרשמה עלייה גם בדיווחי מקרי אלימות במשפחה, אלימות על רקע מגדרי ואלימות כלפי להטב״ק+. כך, הממשלה החדשה מובילה בהתקפותיה להחמרת מגמה קיימת, בה מי שחוות את התוצאות המזוויעות ביותר של מכלול המשברים בחברה הן מהשכבות המדוכאות ביותר בה.

בן גביר מקדם שימוש במעצרים מינהליים נגד אזרחים במסגרת המאבק בארגוני פשיעה, כחלק מחיזוק מחדש של מיליטריזציה של פעולות המדינה בקרב אזרחים ערבים־פלסטינים. לשם כך מכוונת גם תוכנית "המשמר הלאומי" של בן גביר. כשמדובר על משבר אלימות הנשק בקהילה הערבית־פלסטינית בישראל, יש להדגיש שלדיכוי הלאומי בידי המדינה משקל קרדינלי בהתהוות התופעה, לרבות טיפוח גורמי פשיעה משת״פיים, אפליה בטיפול בתלונות, טיפוח היסטורי של עוני ואבטלה, חנק תקציבי ותכנוני, ומדיניות של ריסוק קהילתי. כעת אותה המדינה הקפיטליסטית המפלה, פונה לניסיון להפגין שליטה במצב, כפי הנראה עם הגברת לחץ משטרתי על ארגוני פשיעה. גם אם המשטרה תנחית מכות מסוימות על גורמי מאפיה, הרי שהיא מוכוונת בו־זמנית, כחלק ממדיניות ממשלתית, לעסוק בדיכוי התושבים ומחאותיהם.

סכנת הימין הקיצוני, "הגוש נגד הכיבוש" ואלטרנטיבה סוציאליסטית

התייחסות לממשלה הנוכחית כ"פשיסטית" מצד חלקים בשמאל מבטאת, מצד אחד, תחושת דחיפות שבהחלט נחוצה במאבק, אך מצד שני גם בלבול מושגי והיסטורי, שלדעתנו אינו מסייע להבנת אופי האתגרים בשלב הזה והיא נוטה להיקשר להצעות פוליטיות שגויות.

ממשלת נתניהו והימין הקיצוני משתלבת במגמה עולמית, בצל משבר קפיטליסטי מערכתי, של תזוזת משטרים שהתאפיינו בווריאנטים של דמוקרטיה בורגנית לכיוון סמכותני, בונפרטיסטי. בישראל, ניסיון "ההפיכה המשפטית" נעשה על בסיס רעוע במיוחד, בידי ממשלה חלשה, כשהסמכות של נתניהו בשפל — אנטי־תזה למודל של "מנהיג חזק" ו"ממשלה חזקה". עם זאת, הממשלה בהחלט מספקת רוח גבית לכוחות כהניסטיים, ניאו־פשיסטיים, המציבים סכנה ברחובות, ומשמשים זרוע ביצוע לא רשמית למדיניות של דיכוי לאומי כלפי הפלסטינים. סכנת הימין הקיצוני מצריכה היערכות מיוחדת ברמת המאבק, לרבות בעזרת הפגנות והתארגנויות הגנה עצמית. אולם המאבק בסכנה זו, ובגורמי פופוליזם ימני אגרסיביים, מדגיש גם את החשיבות שבהצבת אלטרנטיבה פוליטית.

"ממשלת השינוי" סיפקה דוגמה לסכנה שברעיון שהתשובה לאיומים שמגלם הימין הקיצוני היא ברית עם מפלגות ממסד פרו־קפיטליסטיות מה"מרכז" או ה"מרכז־שמאל". אותה ממשלת כיבוש קפיטליסטית להגנת הסטטוס־קוו, שרכבה על אשליית "רק לא ביבי" וכללה גם גורמי ימין קשה מתנחלי, שפכה עוד נפט על המשברים של הקפיטליזם הישראלי והכיבוש, ורק היה חסר שתגיש הזמנה רשמית לנתניהו והימין הקיצוני לתפוס את מקומה.

חיובית העובדה שבתנועת המחאה הישראלית התפתח "גוש נגד הכיבוש". בהשפעת הגוש התפתחה סביב ההפגנות גם התארגנות נוער נגד הכיבוש, שבאחרונה הרחיבה את סדר־יומה ויזמה הפגנה נגד אירוע טרנספובי. הגוש גדל לאורך תנועת המחאה, אך עדיין נותר מצומצם יחסית ומבוסס על מנעד של ארגונים מתנגדי כיבוש, מליברלים הנוטים שמאלה דוגמת 'שלום עכשיו' ועד לכוחות שמאל דוגמת חד״ש–מק״י, ומקבץ עוד שכבה שאינה מאורגנת.

מאבק סוציאליסטי שותפה לקידום המסר נגד הכיבוש, לרבות על רבים מהשלטים וחומרי ההסברה שהפצנו, ובאירועים שונים צעדנו גם עם "הגוש נגד הכיבוש". את המשימה המרכזית של קידום מאבק בכיבוש נחוץ לחבר לבניית אלטרנטיבה פוליטית לממשלות הכיבוש הקפיטליסטיות. כדי להצביע לעבר מוצא ממעגל הדמים של הסכסוך הלאומי נחוץ ללכת רחוק יותר ממסרים דמוקרטיים חשובים נגד הבעיה הבוערת של הכיבוש — שביסודו של דבר, בלתי אפשרי לפתור "בנפרד" משאר הבעיות המערכתיות של הקפיטליזם הישראלי. לכן גם לא ניתן יהיה לבנות חזית אפקטיבית נגד שלטון הימין הקפיטליסטי עם גורמים פרו־קפיטליסטיים מתנגדי כיבוש.

דרושה פוליטיקה שתציב על סדר־היום חלופה מהותית על סמך האינטרסים הרחבים של א.נשים עובדים מהשורה וקהילות מופלות, דרך הצעת מענה שיטתי לכלל המשברים בחברה. חלופה כזו צריכה להתבדל לחלוטין מהממסד, מ"האליטות הישנות", ומכל שת״פ קואליציוני או סמי־קואליציוני עם ממשלות כיבוש קפיטליסטיות.

הקפיטליזם במאה ה־21 גורר את האנושות לעבר אי־שוויון מעמיק, צמצום המרחבים הדמוקרטיים, סכנה גוברת של מלחמות, ואף סכנות קיומיות בדמות משבר האקלים. אך זהו גם עידן שבו הבעיות הכלכליות, החברתיות, הפוליטיות והסביבתיות הלא פתורות גוררות העמקת תהליכים של רדיקליזציה, התעוררות של תנועות המונים ושל מאבק מעמדי, נגד דיכוי ולמען שיפור בתנאי העבודה והמחיה.

מצד אחד, המשבר העמוק במערכת הקפיטליסטית העולמית מעורר תהליכי רדיקליזציה, מאבק על בסיס מעמדי ותנועות המונים, וישנה אהדה יחסית לכותרת "סוציאליזם". עם זאת, התודעה הפוליטית ההמונית בשלב הזה מתאפיינת יותר בהתנגדות ל"מערכת" ולטייקונים, ופעמים רבות לצורות מיוחדות של דיכוי בחברה, אולם נוכח חולשת השמאל המאורגן והמחסור בהנהגה פוליטית הולמת שתסייע לחדד מסקנות, אין מדובר עדיין בהתנגדות ברורה לקפיטליזם ולאימפריאליזם ובתמיכה מפורשת בדמוקרטיה סוציאליסטית. השמאל הסוציאליסטי צריך בנסיבות האלו להתערב פוליטית בתנועות הרחבות המתפתחות ולתרום לחידוד מסקנות לגבי הכיוון הנחוץ למאבק ולהתארגנות. "גישת מעבר" עבורנו היא לא עמעום עמדות והתאמתן למכנה המשותף עם התנועות המתפתחות, אלא מחויבות לומר את האמת באופן ישיר, בצורה המתכתבת עם הלך הרוח והדרישות בכל מאבק, ומחברת אותן לתוכנית מעבר פוליטית, הקוראת תיגר באופן מובהק על המערכת הקפיטליסטית ומקדמת שינוי סוציאליסטי.

משימת ההתארגנות החיונית ביותר להערכתנו היא בניית תנועה מהפכנית ברמה המקומית והבינלאומית, ואנחנו קוראים.ות ראשית לכל מי שמסכימים ומסכימות איתנו, לפעול איתנו ולהצטרף אלינו לבניית מאבק סוציאליסטי, כחלק מתנועת ISA הבינלאומית. בתוך כך, מובן שהשמאל המרקסיסטי אינו יכול למלא לבדו את הריק הפוליטי בשלב הזה. לצד שיתופי פעולה וקואליציות אד־הוק על בסיס עקרוני לטובת קידום מאבקים, ללא טשטוש מסרים, נחוץ לנצל הזדמנויות על רקע התסיסה בחברה לקידום בניית ארגוני מאבק רחבים ואף המוניים, לרבות מפלגה רחבה, המוכוונת לשמש אמצעי לקידום מאבק מעמדי חוצה־קהילות, נגד שלטון ההון והכיבוש, ולמען שינוי סוציאליסטי.